חזרה
למאמרים
אפשר גם בלי פרוזאק
סיפורה של שרה מתחיל דווקא בבעיית עור שהציקה לה. משום כך היא הגיעה
אלי לטיפול הומאופתי.
הפריעו לה מאד פצעים קטנים על עור הגוף. אלו היו פצעים קטנטנים שמהמרחק
שבו ישבתי מולה קשה היה לי לראותם....רוב המטופלים מגיעים אלי בגלל
בעיה פיזית שמלווה אותם ומציקה להם. אלא שהשיחה עם שרה כמו עם רוב
המטופלים גולשת מהר מאד מהפיזי לרגשי ולנפשי . ואכן לשאלתי מתי הכל
התחיל היא משיבה, שהכל התחיל מפסוריאזיס וזה התפרץ אחרי תאונה שבה
נהרגו בני משפחה קרובים.
הטראומה הזאת קרתה לפני עשרות שנים אך רישומה לא פג עד היום והיא מלווה
אותה מאז. בעקבות אותה תאונה כל הגוף "פרח" ומאז הפריחה
מתגברת בעתות של לחצים ומתח.
מאז, נסיעות, הן נושא בעייתי עבור שרה. נסיעות מחוץ לעיר הן תמיד עניין
שצריך להיערך אליו ולתכנן מראש-היא מרגישה בנסיעה מחוץ לעיר כמו במסע
הישרדות. הנסיעה מלווה תמיד במחושים פיזיים, בדאגות וברצון לחזור כבר
הביתה. אפשר להבין למה שרה ממעטת לצאת מהבית....
גם ילדותה של שרה לא היתה מאושרת-הבית שבו גדלה היה בית "לחוץ"
עם אב שסבל מהלם קרב. היה צורך לשמור על שקט ולהיזהר שלא יתרגז.
שרה היא אשה עדינה מאד, שנפגעת בקלות ובוכה בקלות.
היא מעידה על עצמה שהיא אשה עצובה ובודדה - "אני החברה הכי טובה
של הלבד שלי..."
בשנים האחרונות היא נוטלת פרוזאק באופן קבוע. התרופה עזרה לה מאד לשלוט
במצבי הרוח שלה. היא ניסתה להפסיק לקחת כמה פעמים אבל אז החרדות התגברו
והיא שבה אל הפרוזאק המוכר והטוב. אחת מתופעות הלואי של התרופה היא
התקררות מינית. ואכן כשאני שואלת אותה על הסקס בחייה, היא עונה לי
בחיוך מר-"מה זה?"....היא מודעת לתופעת הלואי הזאת אבל זהו
"תשלום" שהיא היתה מוכנה לשלם הזה בתמורה לשקט נפשי.
שרה גם יודעת שהשקט הזה הוא סוג של "יציבות" שלוקחת ממנה
את הדיכאון ויחד אתו גם את השמחה. היא חיה על קו ישר ומאוזן כפי שהיא
מדגימה בתנועת היד הנעה באיטיות מצד ולצד....
הטיפול ההומאופתי שניתן לה הותאם לתמונה הכללית שהעלה שרה-לאופיה,
לסיפור חייה, להעדפותיה בעינייני אוכל ולהרגלי החיים שלה. זו היתה
תרופה שהתאימה לתנועת היד שהעידה על השיתוק הרגשי שלה....
הוריתי לה לקחת תרופה בנטילה יומיומית כדי להבטיח שפעולת הרמדי (תרופה)
תהיה עדינה ולא תייצר החמרות שיהיה לה קשה לעמוד בהן. ידוע לכל שהרמדי
ההומאופתית לא מכילה כל חומר כימי ולמרות זאת יש ביכולתה לייצר החמרה
עם תחילת הטיפול.
שרה חשה בהטבה לאחר התחלת הטיפול ההומאופתי והיא החליטה, בהתייעצות
עם הרופא שלה, להפסיק את נטילת הפרוזאק. היא עשתה זאת באופן הדרגתי.
שרה התחילה להרגיש טוב יותר עם עצמה. היא התחילה לחוש יותר שמחה ופחות
מועדת לטלטולים רגשיים.
היתה גם עדות פיזית לשיפור שמאד שימחה אותה - היעלמות כמעט מלאה של
הפצעים. גם בעונת הפריחה האביבית, עונה שהיתה מועדת לפורענות בכל שנה,
הפריחה העורית לא התגברה.
מדי חודש פגשתי את שרה ושמעתי על השיפור המתמשך במצבה. ואולם במהלך
השנתיים האחרונות זימנו החיים לשרה מספר נקודות משבר שבהן חשבה שלא
תהיה לה ברירה אלא לחזור אל הפרוזאק, שהביא את אותה יציבות קרה לחייה.
לשמחתי, יכולה הייתי באותן תקופות משבר לשוב ולהבין את מצבה של שרה
בצורה יותר מדויקת ויותר עמוקה. באותן תקופות שבנו לשוחח על עברה של
שרה , בדקנו שוב את הפצע שהשאירה אותה תאונה ואת פצעי הילדות המוקדמת.
בשלב מסוים שרה תארה את עצמה כילדה קטנה שצריכה לרצות את כולם כדי
לקבל אהבה. ההבנה המעמיקה נתנה לי כיווני חשיבה נוספים לגבי הרמדי
ההומאופתית שמתאימה למצב כזה, ואכן החלפתי אותה לרמדי מינראלית שהתאימה
יותר. לרשותי עומדות אלפי רמדיס (תרופות) הומאופתיות שההבדל בינהן
הוא לעיתים בניואנסים דקים ביותר. ככל שהרמדי יותר מדויקת היא תוכל
לרפא אפילו את הפצעים העמוקים ביותר, את פצעי הילדות.
שרה הלכה והפכה לאשה יותר בטוחה ויותר פתוחה (בתהליך מתמשך שעוד לא
נעצר). היא יותר שמחה ויותר מרגישה, פחות מוותרת ויותר דורשת. המיניות
ה"מתה" התעוררה ושרה היא היום יותר אשה ופחות ילדה שצריכה
אהבה.
שרה קוראת לתחושה הזאת
"תחושה של מלאות"....
חזרה למאמרים
|
